Trionfo Store - תקליטים ועתיקות

תקליטים ירשלים

להזמנת הספר:

העבר/י 68 שקלים ( 50 ש"ח מחיר הספר + 18 ש"ח משלוח) בביט למספר 0508347675

  שלח/י בוואצאפ / אס.אמ.אס כתובת למשלוח למספר זה

לתשתלום בכרטיס אשראי / העברה בנקאית או כל שאלה אחרת ניתן להתקשר למספר זה


 :חלקים נבחרים מהספר 


היה רע וגם היה טוב
מתוך הספר "אוספת אהבות כתובות"
בשבת אני נוסעת לקיבוץ כדי להתייעץ עם אמא אם לוותר על ילדים או לוותר על חירותי. אם לגדל ילד ללא אבא, או למצוא איזו נוסחה עדכנית להורות אחרת.
אמא מזמינה אותי לצאת ואנחנו פוסעות לאורך שדרת הפיקוסים. היא לא תודה בזה, אבל היא מוציאה אותי למרחב הציבורי כי חשוב לה שהחברים יראו שאני לא מזניחה אותה.
בדרך היא מתפעלת מכל שיח מלבלב, כאילו פגשה בו היום לראשונה ואני מספרת לה על התלבטויותיי ושואלת מה הייתה עושה במקומי.
אמא מביטה בי ברוך "אני נורא מצטערת אבל אני לא יכולה לייעץ לך, זו ההחלטה הכי משמעותית שבן אדם יכול לעשות בחייו. היא משנה הכל. את חייבת להחליט לבד. את יודעת שהייתי עוזרת לך לו יכולתי."
אני מספרת לה שאני חושבת להרות בעזרתו האדיבה של בנק הזרע. שחרור ההצהרה מפתיע אותי, כי עוד לא באמת החלטתי.
אמא קורנת. "בשבילי זו תהיה מתנה ענקית, את תחזרי לקיבוץ ולי יהיו נכדים ונהיה שוב משפחה קרובה. אבל זה לא אמור להשפיע על ההחלטה שלך."
"מי דיבר על לחזור לקיבוץ?" אני נזעקת.
אמא מופתעת. "חשבתי שזה ברור. איך תגדלי ילד לבד? כאן יהיה לך הרבה יותר קל. אני אעזור לך. יש בית ילדים, הצד הכלכלי מסודר והילד לא יהיה בודד."
"אמא, אני לא חוזרת לקיבוץ ולא חשוב מה יהיה מצבי." אני מבהירה בצורה חד משמעית.
"אבל למה? היה לך רע בקיבוץ?" היא שואלת.
"היה רע, וגם היה טוב, אבל זה לא העניין. אני לא חוזרת אחורה. אשלח לך את הנכד לחופשים."
האווירה האינטימית שנוצרה דווקא כשאנחנו משוטטות בחוץ, מעודדת אותי לשאול על האחים שלא היו לי.
"למה לא היו לך עוד ילדים?" אני שואלת ושמה לב שאמרתי לך ולא לכם.
אמא אומרת שלא יצא.
"מה זה לא יצא? את זה שמעתי כל החיים, עכשיו כשאני שוקלת להיות אמא, אני חייבת לדעת יותר. הייתה לך איזו בעיה רפואית או נפשית?"
"לא הייתה שום בעיה, את יכולה להיות שקטה. דווקא הייתי מאוד פורייה ואני מקווה שגם את."
"פורייה עם ילדה אחת?"
אמא מבינה שחשפה משהו שלא התכוונה. פניה מתקשות ורעד עובר בגבה. "טלילה, תעזבי אותי. זה לא משנה עכשיו. אמרתי לך שאין בעיה רפואית וזה מה שחשוב. בואי, נלך לחדר."
"אבל אני רוצה לדעת למה לא היו לי אחים," אני מתעקשת.
כשאנחנו כבר בחדר ויושבות לאכול אמא מעבירה את ידה על השולחן הלוך ושוב, מנקה פירורים דמיוניים. קשה לה. אני מתחרטת על שאני דורשת ממנה יותר ממה שהיא מסוגלת לחשוף, אבל השאלות לא מרפות. אולי אני מאומצת? זה נשמע הגיוני על רקע הזרות ששכנה ביני ובין אבי.
אמא מפנה את מבטה הצדה ולוחשת: "אחרייך אבא לא רצה יותר ילדים. הייתי בהיריון שלוש פעמים ועשיתי הפלות. אבל בואי לא נדבר על זה."
"למה הסכמת?" אני שואלת
"היה לו קשה להתחבר לילדים"
,היא עונה ומשתדלת לא לבכות.
אני רוצה להגיד לה שתספר לי משהו שאני לא יודעת, אבל חסה עליה. אני מחבקת את אמא והיא טומנת את ראשה בחיקי ופורצת בבכי. כשהיא נרגעת היא מרימה את ראשה ואומרת: "אני יודעת שהיה לך קשה איתו, אבל גם לו היה קשה. אולי אפילו יותר. הוא רצה להיות אבא טוב ולא הצליח. הוא לא יכול היה לעבור את אותה אכזבה שוב"
אני המומה. אף פעם לא חשבתי מה הוא הרגיש. הייתי צריכה להגיע לגיל ארבעים ולשמוע מפורשות מאמא, כדי להבין שהיינו בעצם באותו צד.

תאונה? או נסיון התאבדות

מתוך הספר "אוספת אהבות כתובות"

אנחנו מגיעות לשבעה של אסתר. בפתח קופצת על אמא ידידה שגרה פעם בקיבוץ וחוברת אליה. אני מתפנה להתבוננות, נהנית להסתובב כזרה - פיצוי קטן על ביקוריי הטעונים בקיבוץ.

אחרי שעתיים שאני משחקת אנתרופולוגית ומצוטטת לשיחות זרות, אני בשלה ללכת, אבל אמא עדיין מדווחת לידידה מי נפטר בקיבוץ בארבעים השנים האחרונות. נראה שזה לא הולך להיגמר בקרוב ואני ניגשת להביא להן משהו לאכול, כשאני חוזרת אני שומעת שהן מדברות על מישהו שהתאבד לפני שנתיים. אמא לא שומעת טוב ורעשי הרקע מחריפים את המצב.

החברה מצמידה את פיה לאוזן של אמא וצועקת, אמא מטה את אוזנה לעברה, והן נראות כמו שתי קופות זקנות שפולות כינים זו מראשה של זו. אני עומדת רגע מאחוריהן, ביד אחת אני אוחזת כוס מיץ ובשנייה צלחת בורקסים. הידידה שואלת איך הרגל ואמא אומרת שרוב הזמן היא בסדר, וכואבת רק כשקר.

הידידה מביטה ברגל ומוודאת: "זה נשאר לך מהתאונה, נכון?" אמא מהנהנת.

"טוב שכואב לך מדי פעם, שתזכרי שהיית מוכנה לוותר על החיים שלך. הבת שלך יודעת?"

"לא," אמא לוחשת, "ואני מקווה שלא תדע. דברי בבקשה קצת יותר בשקט." היא מביטה לצדדים ולא מבחינה שאני מאחוריה.

אני קופאת, מנסה לשמוע עוד, אבל הן עוברות לדבר על הנפטר הבא.

אני עושה סיבוב פרסה ומוצאת מקום מרוחק להצטנף בו.

אין אוויר בחדר, קשה לנשום. אני פותחת חלון למרות מחאותיה של אחת המבקרות ומוציאה את הראש החוצה. גם אחרי שאני ממלאה את הריאות באויר צונן, אני חשה מחנק.

שמעתי נכון? ברור ששמעתי נכון.

אני חוזרת להיות ילדה בת עשר שאמא שלה כמעט השאירה אותה יתומה. אני רועדת מפחד כאילו זה הולך להתממש עכשיו. הזמנים משתבשים לי, ואני צריכה להזכיר לעצמי שזה לא קרה ולא יקרה, ואין טעם לפחד. שורה ארוכה של סימני שאלה מתמקמים מולי.

למה? למה שאמא תרצה למות? למה שתרצה לעזוב אותי ואת אבא? עשר דקות אחר כך מגיע תורו של העלבון.

איך לא ידעתי? ומי כן ידע? ואיך אף אחד לא סיפר לי? אם הזקנה הזאת יודעת אז כל הקיבוץ ידע, ורק אני האמנתי עד הרגע שזאת הייתה תאונה. מעניין כמה עוד סודות יש לאמא ולמה חשבתי שהיא מספרת לי הכול?

אופיר ידע? ברור שידע. אם כולם ידעו גם הוא ידע.

אני מתביישת שבמקום להתאבל על אסתר אני מחטטת במשהו שבעצם לא השפיע על חיי. ואולי כן, ורק לא הבנתי עד כמה.

בדרך הביתה אני שותקת. כשאנחנו מגיעות אמא נוחתת במיטה ותוך דקות נרדמת (הלוואי עליי).

אני נכנסת למקלחת. בתא הקטן והאינטימי, סוף־סוף אני מרשה לעצמי להתפרק. המים החמים זורמים על פניי וגורפים את הדמעות מטה לאורך גופי. אני משחקת עם האפשרויות כמו בקובייה הונגרית, מסובבת ומסובבת אבל לא מצליחה להגיע לפתרון מניח את הדעת. תמיד נשארת איזו עובדה שלא מסתדרת.

אני יוצאת ודופקת בדלת של אופיר, כבר מאוחר אבל לא אכפת לי. אני פותחת סדק קטן ופונה לתוך החשכה.

"תגיד, ידעת שאמא ניסתה להתאבד? שהנפילה ממגדל המים בעצם הייתה קפיצה?"

אופיר ממלמל: "בחיאת, מג'נונה. מה את רוצה ממני עכשיו? תני לישון."

"אופיר, זה חשוב. ידעת או לא?" אני מתחננת.

אופיר מדליק את האור, מרים את עפעפיו השחורים לחצי תורן ומביט בי מבועת, אבל יודע שעדיף לו לשתף פעולה אם הוא רוצה עוד לישון הלילה.

"שמעתי רכילויות אבל לא ידעתי אם זה נכון" הוא מפנה אליי מבט מתחנן.

"אז למה לא סיפרת לי?" אני שואגת עליו בלחש, כדי לא להעיר את אמא.

"למה כן לספר? אלה היו רכילויות שסתם היו עושות לך בלגן."

הוא צודק, ובמקומו הייתי עושה את אותו הדבר, אבל התסכול שורט לי בפנים ואני צריכה לפרוק אותו.

בתום לילה מאוד קצר, אני מתעוררת ויוצאת לגינה. אני לשה את האדמה שהושקתה אתמול ונזהרת שלא לפגוע בשלשולים שמנתרים בכל פעם שאצבעותי מתקרבות אליהם. אני מתלבטת איך להתחיל את השיחה עם אמא. לשמחתי מגע האדמה מרגיע אותי ומאפשר לי להתניע את היום. אולי אתחיל בגישושים על דיכאון, אף שקשה לי לדמיין את אמא בדיכאון. אפילו את הצליעה קיבלה בקלות. אחרי כשעתיים אמא פוקחת את עיניה ועל פניה חיוך שמשי.

"אמא, אני רוצה לשאול אותך משהו," אני אומרת ואין לי מושג איך אני ממשיכה מכאן.

אמא מבחינה במצוקתי. "אז שמעת אתמול את השיחה שלנו”. אני מהנהנת בראשי והיא ממשיכה "טוב, תני לי לקום, להתלבש, לשתות משהו ונדבר." .

אני מכינה לנו ארוחת בוקר בזמן שהיא מתארגנת באטיות שמשגעת אותי.

אנחנו סוף־סוף יושבות לשולחן בגינה ואמא מתענגת על סלט הירקות המתוחכם שלי ושואלת מה שמתי בו שנותן לו מתקתקות כזו. אני עונה שאלה פרחי עירית שקטפתי בשבת ולפני שאאבד את האומץ, אני שואלת: "אנחנו יכולות כבר לדבר?"

מהבעת פניה אני מבינה שאין דבר שאמא רוצה עכשיו פחות מאשר לחשוף סוד שהסתירה שלושים שנה. מעולם לא ראיתי אותה כל כך לחוצה, אבל המבט המתחנן שלה לא מתחיל להיות שווה ערך ללהט שלי לדעת.

"ילדה שלי, למה צריך לדעת הכול? את לא חושבת שלפעמים עדיף לא לדעת?"

"אולי" אבל אני יודעת שאשתגע אם לא אדע למה ניסתה להתאבד. בא לי לטלטל אותה חזק עד שכל הסודות ינשרו ממנה.

"א־מ־א," אני זועקת ומחבקת אותה, ופתאום נעקר בתוכי איזה סלע שחסם את הבכי, ויבבות מוזרות בוקעות ממני. אני מתייפחת בעוצמה ולא מצליחה להירגע. אמא מכווצת כולה ורחמי מתעוררים. אני רוצה להקל עליה, לוותר לה, לשכוח מהכול. אני מנסה להגיד לאמא שתעזוב, שאין צורך, אבל במקום מילים יוצאות לי עוד ועוד יבבות.

"תשמעי. את זוכרת את המכתבים שהבאת מהאטליה של אבא?" אני מהנהנת. "הם היו בגרמנית, ביקשתי מאחת החברות שתתרגם לי. חשבתי שיש לו מאהבת. היו שם מכתבים מקרובי משפחה בגרמניה שלא שמעתי עליהם ומחברי ילדות שלא ידעתי על קיומם, וגם התכתבות עם עורך דין על איזו עסקה לא ברורה. דווקא מאהבת לא מצאתי. הבנתי שהוא שיתף אחרים ברגשותיו הרבה יותר מאשר אותי. הבנתי שלאבא שלך היו חיים שלמים שלא היה לי בהם חלק. לצערי הוא לא ראה בי שותפה, והכסף שאגר. זה היה בכלל מוזר. למה קיבוצניק מחביא כסף? חשבתי שתכנן לעזוב. ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא התבצר בשתיקה ורק האשים אותי שחיטטתי לו בדברים.

חצי שנה ניסיתי לשכוח מזה, את יודעת נשים וגברים מגיבים אחרת בזמן מצוקה. נשים מדברות, גברים מגדלים שריון והופכים לצבים שמציצים לראות אם חלפה הסכנה. לא היה לי עם מי לדבר. חברי קיבוץ הם לאוו דווקא אנשים שאת יכולה להחשף בפניהם. שקעתי בדיכאון שכיסה אותי כמו שמיכה עבה. כל יום היה נצח. הרגשתי שאני דוחפת אבן כבדה במעלה הר. אחרי חצי שנה של עינויים לא יכולתי יותר. איבדתי את התקוה שמשהו ישתנה. עליתי על מגדל המיים וקפצתי.

אני מתקשה להבין, ושואלת איך יכלה לעשות את זה, "תראי ילדתי, לרצות לסיים את החיים שלך זה לא משהו הגיוני. זה מימוש צורך בלתי נשלט להקלה מידית."

אמא מסיימת את השיחה הכי אינטימית שהייתה לנו אי פעם ונראית כאילו כל תוכה נשפך החוצה דרך קליפה שנסדקה. אני רוצה שתחבק אותי שתערסל אותי בין זרועותיה כפי שעשתה בילדותי, אבל אנחנו יושבות זו מול זו כשני קרחוני קוטב. לבסוף אני מגיבה כמו בוגרת קיבוץ מחוספסת "יאללה, תתארגני ואקח אותך הביתה."